עמותת מטב היא חלק בלתי נפרד מחייה של ציפי עובדיה מסניף חולון, וכך גם הקשישים שבהם היא מטפלת. שמענו ממנה על הסיפוק שהיא מוצאת בעבודה, הקשיים שהתגברה עליהם והקשרים המיוחדים שהיא רוקמת מדי יום.
כבר 30 שנה שציפי עובדת בעמותת מטב, אותה היא מכנה "הבית השני שלי". "התפקיד שלי במטב הוא מעבר לעבודה רגילה, זאת עבודה עם נתינה וחסד". "הרבה פעמים", היא מסבירה, "אני הראשונה שנכנסת למטופלים הביתה בבוקר, אומרת להם בוקר טוב ושואלת לשלומם".
ציפי מתגוררת בחולון. כמו מטפלות רבות בארץ, היא נהנית מעבודה קרוב לביתה ומגיעה לבית המטופלות שלה בהליכה. כפנסיונרית היא בחרה לעבוד במשרה חלקית – מה שמשאיר לה זמן גם למשפחה ולעיסוקים אחרים. יש לה שיגרה שבועית והיא מחלקת את ימיה בין שתי מטופלות. לכל יום יש את הסדר שלו שכולל פעילויות שונות: מליווי לרופאים, דרך האכלה, רחצה, ניקיון הבית וגם לארח למטופלות חברה.
ראשונה היא פוגשת את שולה – מטופלת סיעודית שבה היא מטפלת כבר 6 שנים. "אני עוזרת לה לקום. אם צריך אני מקלחת אותה, מורחת לה קרמים, ומלבישה אותה. אחר כך אנחנו יושבות לאכול ארוחת בוקר ואני מזכירה לה לקחת את התרופות שלה".
למרות ששולה היא חולה אונקולוגית שתלויה בה לחלוטין, ציפי מבהירה שאחד הדברים שחשובים לה הוא להתחשב בדעתה של שולה. "אני שואלת אותה מה היא רוצה לאכול, אני רוצה שהיא תביע דעה ושתרגיש שהיא עדיין שווה". עוד צד משמעותי באחריות של המטפלת הוא לשמח ולעודד – גם אם הקשישים עייפים או שעובר עליהם יום רע. הן משחקות ביחד בפאזלים או בלגו, מאזינות לשירים ובעיקר משוחחות. "אני מספרת לה על המשפחה שלי והיא מייעצת לי, כך אני מקבלת עצות טובות וחכמות והיא מקבלת את התחושה שעדיין יש לה איך לתרום".
לאורך הבוקר ציפי גם מבשלת ובימים "טובים" הן יוצאות לטיולים קלילים בחוץ. "אחר כך, בצהריים אני נותנת לה לאכול לאט ובסבלנות, שוב מזכירה לה לקחת תרופות ועוזרת לה ללכת לנוח צהריים משום שבשלב הזה, היא כבר מאוד, מאוד עייפה". כששולה נחה, ציפי מתפנה לעזרה בעבודות הבית, כמו כביסה, ניקיונות בסיסיים והחלפת מצעים, ובצהריים, היא מסיימת את העבודה וחוזרת לביתה, לאכול עם בעלה ולשחק עם הנכדים.
עם רוחמה, המטופלת השניה שלה, ציפי נמצאת פעמיים בשבוע בשעות הבוקר . רוחמה ניצולת שואה וציפי פיתחה איתה קשר קרוב ומיוחד: "לרבים אין עם מי לדבר", היא אומרת, "או שלא נעים להם להיפתח בפני הילדים, וכך אנחנו כמטפלות, הופכות להיות האוזן הקשבת, אנשי סוד. רוחמה מעולם לא דיברה עם ילדיה על מה שעבר עליה בשואה, רק איתי דיברה ואפילו הסכימה שאתעד את השיחה".
הליכה עם מטופלים לקניות בסופרמרקט, הקשבה להוראות הרופא שלהם ואפילו שיחות נפש, לא מספיקות לביצוע מושלם של העבודה, גם למי שמגיעה עם רצון גדול לנתינה. ציפי מבהירה שיש מיומנויות של טיפול סיעודי שחייבים לרכוש. "קודם כל, לפני כניסה לעבודה, במטב עושים למטפלות קורס שבו לומדים פעולות בסיסיות חשובות: איך לטפל באדם סיעודי, איך להרים, איך להלביש, איך לתת אוכל מזין ". המטפלים וגם מטב דואגים להתייחס לכל מטופל לפי הצרכים שלו. אחד מאותם צרכים הוא השפה: ככל שאפשר, עמותת מטב משתדלת להתאים למטופלים מטפלת שדוברת את השפה שלהם.
ההתמודדות עם אוכלוסיית הקשישים מביאה לא מעט קשיים ודורשת, כפי שציפי מעידה, "הרבה תעצומות נפש והתמודדות גם עם מצבים לא פשוטים". גם בנושאים הללו עמותת מטב מספקת מענה למטפלות ומזמינה אותן להשתתף בהדרכות והרצאות בנושאים מקצועיים. "בכל אזור יש סניף עם מנהלת ועובדת סוציאלית ותמיד יש לנו מענה בכל בעיה. לאחרונה השתתפתי למשל בהרצאה על אובדן – איך להתמודד עם לכתו של קשיש שנפטר. זה לא פשוט להיפרד ממטופל שהפך כמעט לבן משפחה, אבל זה חלק מהעבודה".
"לי יש שמחת חיים ואני נהנית להעביר אותה לקשישים שבהם אני מטפלת ", ציפי אומרת, "אני מתייחסת אליהם כאילו היו ההורים שלי ונותנת מה שהייתי רוצה שיהיה למשפחה שלי. בזכות ניסיון החיים שלהם, אני צומחת בעצמי ומקבלת הרגשה טובה שאני תורמת לחברה וגם מתפרנסת".